<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית שני שער רביעי</h1>
<h2>דף יז.</h2>
ולעניין אותו ואת בנו אם נוהג בין בזכרים בין בנקבות או בנקבות ולא בזכרים, פלוגתא דחנניה ורבנן, דתניא אותו ואת בנו נוהג בנקבות ולא בזכרים, חנניה אומר נוהג בין בנקבות בין בזכרים. ואמרינן מאי טעמייהו דרבנן, ומסיק בברייתא יכול יהא נוהג אותו ואת בנו בין בזכרים בין בנקבות, אמר קרא אותו, אחד ולא שנים. אחר שחלק הכתוב יש בדין לזכות חייב כאן וחייב באם על הבנים, מה כשחייב באם על הבנים לא חייב אלא בנקבות אף כאן אינו נוהג אלא בנקבות. ואם נפשך לומר כתיב אותו דמשמע זכר, הרי הוא אומר בנו, מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו. וחנניה כתיב אותו דמשמע זכר וכתיב בנו דמשמע נקבה, הילכך נוהג בין בזכרים בין בנקבות. ואמרינן התם אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניה. ואזדא שמואל לטעמיה, דתנן (כלאים פ"ח, מ"ד) ר' יהודה אומר הנולדים מן הסוס אע"פ שאביהן חמור מותרין זה בזה, כלומר שאמותיהן סוסיא אע"פ שאביהן חמור לא אמרינן אתי צד חמור ומשתמש בצד סוס, וטעמא דכלאים בשני מינין מוחלקין תלינהו רחמנא דכתיב לא תחרוש בשור ובחמור, אבל הנולדים מן הסוס עם הנולדים מן החמור אסורין זה בזה, כלומר הנולדים מן הסוסיא ומן החמרתא. ואמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' יהודה דאמר אין חוששין לזרע האב, אבל חכמים אומרים כל מיני פרדות אחת הן. מאן חכמים חנניה דאמר חוששין לזרע האב והאי בר סוסיא וחמרא והאי בר חמרא וסוסיא וכולן חד מינא. ואיבעיא לן ר' יהודה מיפשט פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב או ספוקי מספקא ליה, מאי נפקא מינה להביא פרד עם האם, כלומר להרביעו עליה או למשוך עמה בקרון, דאי אמרת מיפשט פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב מותר ואי אמרת ספוקי מספקא ליה אסור. ואמרינן תא שמע דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים בפרד עם האם שאסור, שמע מינה ספוקי מספקא ליה שמע מינה. ואמרינן תו התם אמר ליה ר' אבא לשמעיה כי מעיילת לי כודניתא בריספק עיין בהני דדמיין להדדי ועייל, כלומר כשיביא לו פרדות למשוך בקרון שיהו דומות זו לזו בקולן ובאזניהן ובזנבן, כדאמר אביי עבי קליה בר חמרא, צניף קליה בר סוסיא, ואמר רב פפא רבן אודניה וזוטר גנובתיה בר חמרא, זוטר אודניה ורבא גנובתיה בר סוסיא. אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא, כלומר מדסמך ר' אבא על סימנין אלו באיסור כלאים דאורייתא שמע מינה קסבר סימנין אלו מובהקין דאורייתא, ומדבעי דדמיאן להדדי שמע מינה דאין חוששין לזרע האב סבירא ליה, דלמאן דאמר חוששין כל מיני פרדות אחת הן. ואיכא מרבוואתא דסברי מדקאמר הכא תלמודא אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב, שמע מינה דר' אבא מיפשט פשיטא ליה דאין חוששין, ועל דא הן סומכין למיפסק דאין חוששין לזרע האב כלל ואין להקל ואין להחמיר דמעשה רב. וכן דעת הרב בעל הלכות. אלא דאינהו מקשו היכי משמע לתלמודא מיהא דר' אבא מיפשט פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב, דילמא ספוקי מספקא ליה ולחומרא קאמר. ואינהו מתרצי לה דהכי קאמר כי מעיילת לי כודניתא בריספק אם חמרא או אם סוסיא עיין דדמיין לחמרא או לסוסיא, דאלמא מדמייתי פרי עם האם מיפשט פשיטא ליה. ולי נראה דלשון כי מעיילת כודניתא עייל דדמיין להדדי אינו מתיישב כלל לפירוש זה, דכודנייאתא תרתי משמע ועליהן הוא אומר שיהו דומות זו לזו. ונראה ודאי דאין חוששין מספק קאמר להחמיר ולא להקל ופרד עם פרד קאמר, ומאי דדייקי מלישנא דאין חוששין כלל קאמר ליתה, דהא אמרינן לעיל אמר שמואל זו דברי ר' יהודה דאמר אין חוששין לזרע האב ואפילו הכי אסיקנא דר' יהודה ספוקי מספקא ליה, ובכולי שמעתין בפלוגתא דרבנן ור' אליעזר חוששין ואין חוששין נקיטינן ואפילו הכי אסיקנא (פ', א') דכולהו ספוקי מספקא להו. וכן כתב ה"ר זרחיה הלוי ז"ל דר' אבא לחומרא קאמר.
תנו רבנן אותו ואת בנו נוהג בכלאים ובכוי, ר' אליעזר אומר כלאים הבא מן העז ומן הרחל אותו ואת בנו נוהג בו, הבא מן הכוי אין אותו ואת בנו נוהג בו. אמר רב חסדא אי זהו כוי שנחלקו בו ר' אליעזר ורבנן, זה הבא מן התיש ומן הצבי. ואמרינן במאי עסיקינן, אילימא בתיש הבא על הצבייה וילדה בן ושחיט לה ולברה, והאמר רב חסדא הכל מודים בצבייה ובנה תיש שהוא פטור, מאי טעמא שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו, אלא בצבי הבא על התישה וילדה בן ושחיט לה ולברה, והאמר רב חסדא הכל מודים בתישה ובנה צבי שחייב, מאי טעמא שה אמר רחמנא ובנו כל דהו. ואסיקנא לא נצרכה אלא בתיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן ושחיט לה ולברה, דרבנן סברי חוששין לזרע האב ושה ואפילו מקצת שה אמרינן ור' אליעזר סבר אין חוששין לזרע האב. ושקלינן וטרינן עלה טובא ואסיקנא דבין לר' אליעזר ובין לרבנן ספוקי מספקא להו אי חוששין לזרע האב אי לא, ובשה ואפילו מקצת שה פליגי, ומשכחת לה בין בצבי הבא על התישה בין בתיש הבא על הצביה, בתיש הבא על הצביה לאסורא בצבי הבא על התישה למלקות, בתיש הבא על הצביה לאסורא רבנן סברי כיון דאיכא למימר חוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה אמרינן ואסור, ור' אליעזר סבר נהי נמי דחוששין לזרע האב שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן. ופירוש תיש הבא על הצבייה כגון שבא על הצבייה והוליד בת ובת ילדה בן ושחיט לה ולברה כדאוקימנא לעיל, דאילו תיש הבא על הצביה וילדה בן ושחיט לה ולברה לכולי עלמא מותר וכדאמר רב חסדא הכל מודים בצביה ובנה תיש שהוא פטור שה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו, ופטור ומותר קאמר דמנא תיתי לאיסורא דהא תניא בברייתא שור ולא חיה שה ולא עופות, והא דקאמר הכא צבי הבא על התישה ולא פירש, לישנא קיטא הוא ואמאי דפרישנא לעיל סמיך. ודאמרינן נמי בצבי הבא על התישה למלקות, רבנן סברי נהי דחוששין לזרע האב [שה ואפילו מקצת שה אמרינן, ור' אליעזר סבר איסור הוא דאיכא דילמא אין חוששין לזרע האב] והאי שה מעליא הוא, מלקות מיהא ליכא דילמא חוששין לזרע האב ואפילו מקצת שה לא אמרינן, הא נמי בצבי הבא על התישה וילדה בת ובת ילדה בן, דאילו בצבי הבא על התישה וילדה בן ושחיט לה ולברה דכולי עלמא חייב כדאמר רב חסדא לעיל דשה אמר רחמנא ובנו כל דהו. ותמהני על הר"ם במז"ל (פי"ב משחיטה ה"ח) שפירש אותה כצורתה, שכך כתב ונוהג בכלאים כיצד, צבי שבא על העז ושחט העז ובנה לוקה, אבל עז שבא על הצביה אסור לשחוט אותה ואת בנה, ואם שחט אינו לוקה, פרה ובנה אסרה תורה ולא צביה ובנה. ואם פירש הרב ז"ל הא דאמר רב חסדא הכל מודים בצביה ובנה תיש שהוא פטור דפטור ממלקות קאמר אבל איסורא איכא, גם זה תימה דכיון דשור אמר רחמנא ולא צביה מנא תיתי לאיסורא.
ולעניין פסק הלכה באותו ואת בנו אם נוהג בזכרים או לא, כתב הרב אלפסי ז"ל איכא מאן דאמר דליתה לדחנניה, דאמר ליה ר' אבא לשמעיה כי מעיילת כודניתא בריספק עיין דדמייאן להדדי, אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא, ואמרינן בכתובות פרק שני דייני גזילות (קי"א, ב') יצחק ושמעון ושמעיה אומרין הלכה כר' יהודה בפרדות והלכה כר' יהודה דאמר אין חוששין לזרע האב. ואיכא מאן דאמר שאם יתברר שהוא אביו ודאי אין שוחטין אותו ואת בנו ביום אחד דהא אמר שמואל הלכה כחנניה. ומסתברא דליתה לדחנניה. והר"ז ז"ל נראה ששמע מדברי רבינו אלפסי ז"ל שהוא סובר דאין חוששין לזרע האב כלל בין להקל בין להחמיר מדשרי אותו ואת בנו בזכרים ואע"פ שנודע ודאי שהוא אביו, וכתב ולי נראה דברי איכא מאן דאמר כהוגן וכשורה הלכה כחנניה באותו ואת בנו לעניין איסורא אבל לגבי מלקות לא וכר' יהודה בפרדות לחומרא דהא אסיקנא בגמרא ספוקי מספקא ליה, הילכך פרד עם האם אסור, ופלוגתא דרבנן ור' אליעזר בכלאים ובכוי אסיקנא דכולהו ספוקי מספקא להו וכדפריש רב פפא בגמ' (פ', א') נקיטינן בכל הני דלחומרא אזלינן בכל דוכתא באותו ואת בנו ובכסוי הדם ובמתנות ופרדות, ודאמר ר' אבא לשמעיה חומרא הוא כר' יהודה. וכיון דנקיטינן בכל דוכתא לחומרא דהא דאמר רב משרשיא בפרק בהמה המקשה (ע"ה, ב') לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה דאזיל אבהמה מעליתא הולד אין לו תקנה הלכה היא, והוא הדין לזכר מעליא דאזיל אבן פקועה, ולאו לאפוקי מדר' יהודה אתא רב משרשיא אלא לאפוקי מדרבנן דפליגי עליה דחנניה. וכן כתב רת"ם ז"ל דאין חוששין לזרע האב ספוקי הוא דמספקא להו לכולהו הילכך בעניין אותו ואת בנו נמי אזלינן לחומרא ואסור אפילו האב עם בנו. מיהו נראה דסבירא ליה לרת"ם ז"ל דרבנן נמי דחנניה דאותו ואת בנו היינו ר' יהודה והא דקאמר דאינו נוהג בזכרים אמלקות קאמר אבל לעניין איסורא מיהא כולהו אודויי מודו דאסור מספיקא דילמא אין חוששין לזרע האב, ולא כדברי הר"ז ז"ל שכתב תנא קמא דחנניה דאותו ואת בנו תנא אחרינא הוא ורב משרשיא לאפוקי מיניה הוא דאתא. ולדברי רת"ם ז"ל הא דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין דלדברי האומר אין חוששין בן פקועה דאזל אבהמה מעליתא הולד יש לו תקנה מדלא קאמר סתם, י"ל משום דלא פסיקא ליה דר' אליעזר דאמר אין חוששין ספוקי מספקא ליה דילמא מיפשט פשיטא ליה כדהוה משמע בגמ' מעיקרא (ע"ט, ב'), וכשנמצא לומר דר' אליעזר נמי ספוקי מספקא ליה הא דרב משרשיא בכולי עלמא. ומיהו ודאי קשה דהיאך איפשר לומר דתנא קמא דחנניה באותו ואת בנו ספוקי מספקא ליה בעניין אותו ואת בנו ולעניין מלקות בלבד הוא דקאמר דאינו נוהג בו, דהא מדרש קא דריש ומדינא קא אתי כדתניא יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בזכרים וכו' אחר שחילק הכתוב יש בדין לזכות ואם נפשך לומר כתיב אותו דמשמע זכר הרי הוא אומר בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו, אלמא ודאי מיפשט פשיטא ליה באותו ואת בנו מיהא. ונראין דברי הר"ם ב"ן ז"ל שכתב דתנא קמא דחנניה היינו ר' יהודה ולעניין אותו ואת בנו פשיטא ליה אלא דבעלמא מסתפקא ליה אי ילפינן מאותו ואת בנו כשם שלעניין אותו ואת בנו אין חוששין בעלמא נמי אין חוששין [או דלמא מדאיצטריך רחמנא באותו ואת בנו לומר דאין חוששין ש"מ בעלמא חוששין], וחנניא סבר לגבי אותו ואת בנו דאפילו זכרים משמע דאלמא חוששין לזרע האב מדגלי רחמנא גבי אותו ואת בנו דנוהג אפילו בזכרים שמע מינה דלעולם חוששין לזרע האב ולהקל ולהחמיר ופרדה שתבעה זכר מרביעין עליה פרד אחר דכל מיני פרדות אחת הן ומנהיגין בכל שתי פרדות. וקיימא לן כר' יהודה דמספקא ליה בעלמא ואין חוששין לזרע האב כלל לגבי אותו ואת בנו דהתם מיפשט פשיטא ליה לר' יהודה כדדריש מקראי. ושמא זו היתה סברתו של רבינו אלפסי ז"ל דאמר דליתה לדחנניה באותו ואת בנו ולא משום דקסבר דבעלמא אין חוששין כלל לזרע האב להקל ולהחמיר. והרב בעל הלכות ז"ל סבירא ליה מדר' אבא דמיפשט פשיטא לן דאין חוששין כלל. וכבר כתבתי למעלה דהא דר' אבא לא משמע הכי וחומרא הוא דקאמר, ולדברי רבינו בעל הלכות ז"ל מוקמינן הא דתנן (פ"ג, ב') כוי אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו, כר' יוסי דאמר (פ', א') בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בו חכמים אם מין בהמה אם מין חיה הוא, דאין חיה מתעברת מבהמה ולא בהמה מחיה כדאמרינן בבכורות (ז', א'), וכולי עלמא סבירא להו הכי חוץ מר' אליעזר ובר מחלקתו. והלכה למעשה יש לחוש באותו ואת בנו אפילו בזכרים כדברי האוסרים כמו שכתבנו למעלה.
ואותו ואת בנו נוהג בכלאים הבא מן העז ומן הרחל. והבא מתיש וצביה כגון תיש הבא על הצבייה וילדה בן ושחט אותה ואת בנה מסתברא דאפילו איסורא ליכא דשה ובנו אמר רחמנא ולא צבי ובנו, אבל תיש הבא על הצביה וילדה בת ובת ילדה בן לדברי הפוסקין דחוששין לזרע האב באותו ואת בנו הכא נמי אסור לשחוט לכתחילה וכדברי חכמים דר' אליעזר דאמרי שה ואפילו מקצת שה אמר רחמנא. וצבי הבא על התישה וילדה בן לכולי עלמא יש בו משום אותו ואת בנו משום דשה אמר רחמנא ובנו כל דהו, אבל אם הבת ילדה בן אינו אסור לשחוט אותו הבת והבן אלא לדברי הפוסקין דחוששין לזרע האב.
<h2>דף כא:</h2>
הלוקח בהמה בכל זמן ובכל מקום אינו חושש שמא נשחטה האם או הבן אלא הולך ושוחט ואינו נמנע, דתנן בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט בתה מכרתי לשחוט, ואלו הן ערב יום טוב האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ראש השנה, וכדברי ר' יוסי הגלילי אף ערב יום הכיפורים בגליל. אמר ר' יהודה אימתי בזמן שאין לו ריוח אבל יש לו ריוח אין צריך להודיע. ומודה ר' יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיע, שהדבר ידוע ששניהם שוחטין ביום אחד. ואמרינן בגמ' תנא אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע.
<h2>דף מה:</h2>
ולעניין אותו ואת בנו אם נוהג בין בזכרים בין בנקבות או בנקבות ולא בזכרים, פלוגתא דחנניה ורבנן, דתניא אותו ואת בנו נוהג בנקבות ולא בזכרים, חנניה אומר נוהג בין בנקבות בין בזכרים. ואמרינן מאי טעמייהו דרבנן, ומסיק בברייתא יכול יהא נוהג אותו ואת בנו בין בזכרים בין בנקבות, אמר קרא אותו, אחד ולא שנים. אחר שחלק הכתוב יש בדין לזכות חייב כאן וחייב באם על הבנים, מה כשחייב באם על הבנים לא חייב אלא בנקבות אף כאן אינו נוהג אלא בנקבות. ואם נפשך לומר כתיב אותו דמשמע זכר, הרי הוא אומר בנו, מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו. וחנניה כתיב אותו דמשמע זכר וכתיב בנו דמשמע נקבה, הילכך נוהג בין בזכרים בין בנקבות. ואמרינן התם אמר רב הונא בר חייא אמר שמואל הלכה כחנניה. ואזדא שמואל לטעמיה, דתנן (כלאים פ"ח, מ"ד) ר' יהודה אומר הנולדים מן הסוס אע"פ שאביהן חמור מותרין זה בזה, כלומר שאמותיהן סוסיא אע"פ שאביהן חמור לא אמרינן אתי צד חמור ומשתמש בצד סוס, וטעמא דכלאים בשני מינין מוחלקין תלינהו רחמנא דכתיב לא תחרוש בשור ובחמור, אבל הנולדים מן הסוס עם הנולדים מן החמור אסורין זה בזה, כלומר הנולדים מן הסוסיא ומן החמרתא. ואמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' יהודה דאמר אין חוששין לזרע האב, אבל חכמים אומרים כל מיני פרדות אחת הן. מאן חכמים חנניה דאמר חוששין לזרע האב והאי בר סוסיא וחמרא והאי בר חמרא וסוסיא וכולן חד מינא. ואיבעיא לן ר' יהודה מיפשט פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב או ספוקי מספקא ליה, מאי נפקא מינה להביא פרד עם האם, כלומר להרביעו עליה או למשוך עמה בקרון, דאי אמרת מיפשט פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב מותר ואי אמרת ספוקי מספקא ליה אסור. ואמרינן תא שמע דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים בפרד עם האם שאסור, שמע מינה ספוקי מספקא ליה שמע מינה. ואמרינן תו התם אמר ליה ר' אבא לשמעיה כי מעיילת לי כודניתא בריספק עיין בהני דדמיין להדדי ועייל, כלומר כשיביא לו פרדות למשוך בקרון שיהו דומות זו לזו בקולן ובאזניהן ובזנבן, כדאמר אביי עבי קליה בר חמרא, צניף קליה בר סוסיא, ואמר רב פפא רבן אודניה וזוטר גנובתיה בר חמרא, זוטר אודניה ורבא גנובתיה בר סוסיא. אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא, כלומר מדסמך ר' אבא על סימנין אלו באיסור כלאים דאורייתא שמע מינה קסבר סימנין אלו מובהקין דאורייתא, ומדבעי דדמיאן להדדי שמע מינה דאין חוששין לזרע האב סבירא ליה, דלמאן דאמר חוששין כל מיני פרדות אחת הן. ואיכא מרבוואתא דסברי מדקאמר הכא תלמודא אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב, שמע מינה דר' אבא מיפשט פשיטא ליה דאין חוששין, ועל דא הן סומכין למיפסק דאין חוששין לזרע האב כלל ואין להקל ואין להחמיר דמעשה רב. וכן דעת הרב בעל הלכות. אלא דאינהו מקשו היכי משמע לתלמודא מיהא דר' אבא מיפשט פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב, דילמא ספוקי מספקא ליה ולחומרא קאמר. ואינהו מתרצי לה דהכי קאמר כי מעיילת לי כודניתא בריספק אם חמרא או אם סוסיא עיין דדמיין לחמרא או לסוסיא, דאלמא מדמייתי פרי עם האם מיפשט פשיטא ליה. ולי נראה דלשון כי מעיילת כודניתא עייל דדמיין להדדי אינו מתיישב כלל לפירוש זה, דכודנייאתא תרתי משמע ועליהן הוא אומר שיהו דומות זו לזו. ונראה ודאי דאין חוששין מספק קאמר להחמיר ולא להקל ופרד עם פרד קאמר, ומאי דדייקי מלישנא דאין חוששין כלל קאמר ליתה, דהא אמרינן לעיל אמר שמואל זו דברי ר' יהודה דאמר אין חוששין לזרע האב ואפילו הכי אסיקנא דר' יהודה ספוקי מספקא ליה, ובכולי שמעתין בפלוגתא דרבנן ור' אליעזר חוששין ואין חוששין נקיטינן ואפילו הכי אסיקנא (פ', א') דכולהו ספוקי מספקא להו. וכן כתב ה"ר זרחיה הלוי ז"ל דר' אבא לחומרא קאמר.
ולעניין פסק הלכה באותו ואת בנו אם נוהג בזכרים או לא, כתב הרב אלפסי ז"ל איכא מאן דאמר דליתה לדחנניה, דאמר ליה ר' אבא לשמעיה כי מעיילת כודניתא בריספק עיין דדמייאן להדדי, אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא, ואמרינן בכתובות פרק שני דייני גזילות (קי"א, ב') יצחק ושמעון ושמעיה אומרין הלכה כר' יהודה בפרדות והלכה כר' יהודה דאמר אין חוששין לזרע האב. ואיכא מאן דאמר שאם יתברר שהוא אביו ודאי אין שוחטין אותו ואת בנו ביום אחד דהא אמר שמואל הלכה כחנניה. ומסתברא דליתה לדחנניה. והר"ז ז"ל נראה ששמע מדברי רבינו אלפסי ז"ל שהוא סובר דאין חוששין לזרע האב כלל בין להקל בין להחמיר מדשרי אותו ואת בנו בזכרים ואע"פ שנודע ודאי שהוא אביו, וכתב ולי נראה דברי איכא מאן דאמר כהוגן וכשורה הלכה כחנניה באותו ואת בנו לעניין איסורא אבל לגבי מלקות לא וכר' יהודה בפרדות לחומרא דהא אסיקנא בגמרא ספוקי מספקא ליה, הילכך פרד עם האם אסור, ופלוגתא דרבנן ור' אליעזר בכלאים ובכוי אסיקנא דכולהו ספוקי מספקא להו וכדפריש רב פפא בגמ' (פ', א') נקיטינן בכל הני דלחומרא אזלינן בכל דוכתא באותו ואת בנו ובכסוי הדם ובמתנות ופרדות, ודאמר ר' אבא לשמעיה חומרא הוא כר' יהודה. וכיון דנקיטינן בכל דוכתא לחומרא דהא דאמר רב משרשיא בפרק בהמה המקשה (ע"ה, ב') לדברי האומר חוששין לזרע האב בן פקועה דאזיל אבהמה מעליתא הולד אין לו תקנה הלכה היא, והוא הדין לזכר מעליא דאזיל אבן פקועה, ולאו לאפוקי מדר' יהודה אתא רב משרשיא אלא לאפוקי מדרבנן דפליגי עליה דחנניה. וכן כתב רת"ם ז"ל דאין חוששין לזרע האב ספוקי הוא דמספקא להו לכולהו הילכך בעניין אותו ואת בנו נמי אזלינן לחומרא ואסור אפילו האב עם בנו. מיהו נראה דסבירא ליה לרת"ם ז"ל דרבנן נמי דחנניה דאותו ואת בנו היינו ר' יהודה והא דקאמר דאינו נוהג בזכרים אמלקות קאמר אבל לעניין איסורא מיהא כולהו אודויי מודו דאסור מספיקא דילמא אין חוששין לזרע האב, ולא כדברי הר"ז ז"ל שכתב תנא קמא דחנניה דאותו ואת בנו תנא אחרינא הוא ורב משרשיא לאפוקי מיניה הוא דאתא. ולדברי רת"ם ז"ל הא דאמר רב משרשיא לדברי האומר חוששין דלדברי האומר אין חוששין בן פקועה דאזל אבהמה מעליתא הולד יש לו תקנה מדלא קאמר סתם, י"ל משום דלא פסיקא ליה דר' אליעזר דאמר אין חוששין ספוקי מספקא ליה דילמא מיפשט פשיטא ליה כדהוה משמע בגמ' מעיקרא (ע"ט, ב'), וכשנמצא לומר דר' אליעזר נמי ספוקי מספקא ליה הא דרב משרשיא בכולי עלמא. ומיהו ודאי קשה דהיאך איפשר לומר דתנא קמא דחנניה באותו ואת בנו ספוקי מספקא ליה בעניין אותו ואת בנו ולעניין מלקות בלבד הוא דקאמר דאינו נוהג בו, דהא מדרש קא דריש ומדינא קא אתי כדתניא יכול יהא אותו ואת בנו נוהג בזכרים וכו' אחר שחילק הכתוב יש בדין לזכות ואם נפשך לומר כתיב אותו דמשמע זכר הרי הוא אומר בנו מי שבנו כרוך אחריו יצא זכר שאין בנו כרוך אחריו, אלמא ודאי מיפשט פשיטא ליה באותו ואת בנו מיהא. ונראין דברי הר"ם ב"ן ז"ל שכתב דתנא קמא דחנניה היינו ר' יהודה ולעניין אותו ואת בנו פשיטא ליה אלא דבעלמא מסתפקא ליה אי ילפינן מאותו ואת בנו כשם שלעניין אותו ואת בנו אין חוששין בעלמא נמי אין חוששין [או דלמא מדאיצטריך רחמנא באותו ואת בנו לומר דאין חוששין ש"מ בעלמא חוששין], וחנניא סבר לגבי אותו ואת בנו דאפילו זכרים משמע דאלמא חוששין לזרע האב מדגלי רחמנא גבי אותו ואת בנו דנוהג אפילו בזכרים שמע מינה דלעולם חוששין לזרע האב ולהקל ולהחמיר ופרדה שתבעה זכר מרביעין עליה פרד אחר דכל מיני פרדות אחת הן ומנהיגין בכל שתי פרדות. וקיימא לן כר' יהודה דמספקא ליה בעלמא ואין חוששין לזרע האב כלל לגבי אותו ואת בנו דהתם מיפשט פשיטא ליה לר' יהודה כדדריש מקראי. ושמא זו היתה סברתו של רבינו אלפסי ז"ל דאמר דליתה לדחנניה באותו ואת בנו ולא משום דקסבר דבעלמא אין חוששין כלל לזרע האב להקל ולהחמיר. והרב בעל הלכות ז"ל סבירא ליה מדר' אבא דמיפשט פשיטא לן דאין חוששין כלל. וכבר כתבתי למעלה דהא דר' אבא לא משמע הכי וחומרא הוא דקאמר, ולדברי רבינו בעל הלכות ז"ל מוקמינן הא דתנן (פ"ג, ב') כוי אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו, כר' יוסי דאמר (פ', א') בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בו חכמים אם מין בהמה אם מין חיה הוא, דאין חיה מתעברת מבהמה ולא בהמה מחיה כדאמרינן בבכורות (ז', א'), וכולי עלמא סבירא להו הכי חוץ מר' אליעזר ובר מחלקתו. והלכה למעשה יש לחוש באותו ואת בנו אפילו בזכרים כדברי האוסרים כמו שכתבנו למעלה.
